בימים של ראש השנה, יש שיר אחד שחוזר ומתנגן בתחנות הרדיו, וגם בראש שלנו, כבר שנים רבות, ונדמה שבצוק העיתים הוא רק הולך ומשתבח. הכוונה לשיר שבו המורות משתעלות והולכות לישון מוקדם, זה הידוע בשם: שיר תשרי. מה עושה את השיר הזה לכל כך נוגע, ולמה לעזאזל אני לא יכול להוציא אותו מהראש שלי בימים האלה?
———————
מידי שנה בשנה, כמה ימים לפני שהשנה החדשה נכנסת, מתחילות תחנות הרדיו להשמיע את השיר הקסום הזה. מבלי לעשות תחקיר, או בדיקה סטטיסטית כלשהי, התחושה היא ש-שיר תשרי הפך זה מכבר להיות מן המנון של הסתיו. הסתיו עצמו אמנם לא ממש קורה בזמן האחרון, לפחות לא בצורה הקלסית המוכרת שלו, אבל שיר תשרי ממשיך להגיע אל גלי האתר שלנו, מידי שנה בשנה, בדייקנות של שעון, כשהוא מביא עימו את העננים ואת החצבים, ואת הרוח הקרירה עם הרייש המתגלגלת.
האם זו גחמה של העורכות והעורכים המוסיקלים? מגישי התוכניות? או דרישת הקהל המאזין? אינני יודע אבל נראה כי יש בשיר הזה, שנכתב לפני כ-40 שנה, משהו מרגש וצובט, כאילו היה מזריק, היישר לעורקים שלנו, מנת יתר של ריגושים וגעגועים לימים ההם של פעם. ובכל זאת, שירים מן הסוג הזה לא חסרים במקומותינו, אז מה יש בו בשיר תשרי שהופך אותו לכל כך נוגע ול-מַאסְט בראש השנה? האם זו המוסיקה הנפלאה שכתב דני עמיהוד? המילים המרגשות של רחל שפירא? הבצועים הנהדרים של חווה אלברשטיין, ומזי כהן עם מיקי קם ומירי אלוני? או אולי הכל ביחד?
קשה לדעת. אין כל ספק כי המילים הן חלק מהסיפור. אותי, אישית, הן אוחזות ומשליכות אותי היישר אל תוך סצינת הילדות של הכפר בו גדלתי; חמסין, מנדרינות, חצבים, נחליאלי, רוח קרירה…לא צריך יותר. ואולי אלה המראות? אם מתייחסים, לדוגמא, לקטע הוידיאו השרוט והעשן של מזי כהן, מירי אלוני ומיקי קם משנות ה-80; קשה שלא לשים לב לטקסיות, לרוח המבדרת את הבגדים, לררייש, ובעיקר, לדקדוק המילים ולשירה המבוצעת כמעט בחרדת קודש. וקדושה יכולה להיות ממכרת שהרי אין ביצועים כאלה היום. חוץ מזה שנוסטלגיה היא "נשק חם" והשיר הזה, כך נדמה, נוגע בדיוק באותן צמתות רגשיות שמופקדות אצלינו על אובדן השליטה וההתרפקות אל ימי התום והיופי ההם.
ומעבר לנוסטלגיה, ישנם גם התקופה. ימי תשרי על פי המסורת היהודית הינם הימים הנוראים, ימים לא קלים שמעוררים אצל רבים חרדה עמומה, חשבון נפש, חרטה ובקשת סליחה, על פי האמונה, בימים האלה ממש דן בית דין של מעלה בגורלו של כל אחד מאתנו. או במילות שיר: "מישהו חושב עליך, ורושם את מעשיך". וכאשר יש משהו קצת מאיים באוויר, אנחנו בני האדם נוטים להתאחד ולהתלכד, וגם לאחוז (ולהתחזק) בשירים שנותנים לכך ביטוי.
לשיר תשרי, כך מסתבר, יש מבנה ייחודי. מצאתי ברשת ניתוח מעניין שעשה דוד פרץ. הוא מציין שם, בין היתר, כי השיר בנוי במתכונת הבלדה העממית שבה השורה האחרונה (ה'רֶפְרֵן', באנגלית refrain) חוזרת על עצמה ומהווה מעין פזמון. מסורת עתיקה זו שימשה משוררים ופייטנים רבים לאורך הדורות – משמואל הנגיד ועד בוב דילן. במסורת הפיוטים והתפילות, הרֶפְרֵן נועד להיאמר פעמיים – פעם אחת על ידי הפייטן ופעם שנייה על ידי קהל המשיב לפייטן וחוזר אחריו. הלחן מדגיש את האלמנט הזה, והשורה האחרונה אכן חוזרת על עצמה פעמיים, גם כדי להדגיש את השורה המרכזית ("בוא הביתה במהרה") וגם כמסמנת את השיר בזיקה למסורת התפילות והפיוטים.
ומה עם המוסיקה? האם יכול להיות שיש משהו בתווי המנגינה הנפלאה הזאת שכתב דני עמיהוד שהופך את השיר, לא רק נעים לאוזן וקליט, אלא גם ממכר? ישנם שירים ופזמונים ש"נדבקים" לנו בראש, מסבה כזאת או אחרת, ומתנגנים ללא הרף, לעיתים במשך ימים ארוכים. שירים מן הסוג הזה מכונים "זחל השמע", או "תולעת מוסיקלית". הסבות לקיומן לא ברורות במלואן. ישנם חוקרים הטוענים כי מנגינה מהסוג הזה היא סוג של גירוי קוגניטיבי המתרחש במוח שלנו. כאשר מגרד לך בגוף, אתה מגרד. כאשר מתרחש הגירוי הקוגניטיבי, אתה שר.
בעניין זה כדאי לקרא ספור קצר שכתב בשנת 1943 הנרי קוטנר, סופר מדע בדיוני אמריקאי ובו הוא תאר את הפוטנציאל המדהים של ה"זחלים" הללו. הספור שנקרא "דבר לא נותר, רק עוגת זנגביל" (Nothing but gingerbread left) עוסק בפרופסור לבלשנות שמצליח לשנות את מהלכה של מלחמת העולם השנייה באמצעות חיבורו של שיר-לכת גרמני דביק במיוחד. השיר פשוט לא עוזב את ראשם של השומעים ועובר ממקום למקום עד שבעצם משתק את מכונת המלחמה הנאצית, כולל היטלר עצמו. הרודן המשופם לא מצליח לנאום יותר מכמה משפטים לפני שהוא מתחיל לפזם את הפזמון".
יכול להיות שהתאור של שיר תשרי כ"תולעת מוסיקלית" מן הסוג הזה יהיה קצת מופרז. ובכל זאת, כאשר אני כותב את השורות הללו: מתנגן לי כל העת; " מנדרינות מבשילות בפרדס במועדן…". נדמה לי שמה שמבשיל בפרדסים בימים הללו זה בעיקר קלמנטינות ולאו דווקא מנדרינות (עם הרייש), וגם את הנחליאלי כבר לא רואים כמו פעם, אבל מה זה משנה? בשיר מנצח לא נוגעים. ובכלל, אולי לא כדאי להתעמק יותר מידי במרכיבים של השיר ולהסתפק ב"ברוח הקרירה". בימים עמוסי החום והלחות שהתרגשו עלינו בחודשים האחרונים, גם זה משהו.
——————————
———————————————–
קרדיט לגיף: Giphy.com